היו היה לפני שנים רבות, כך מתחילים הסיפורים.

לא משנה היכן או מתי, אך המאורע רשום בדברי הימים.

בני האדם צמחו וממלכתם עלתה אל השחקים.

מכיוון שהיה לה מלך – חנוך – ראשון המלכים.

 

חנוך הלך לקצוות הארץ ולשערים שבקצה השקיעה.

ומן עומקי המדרגות ירדו אליו אדוני השיר והדממה.

ובספרו תראה את כל אותיות הכוכבים והיכלות הקדושה.

רשום בעט סופר מהיר – חכמת חנוך הפותח עם המלאכים בשיחה.

 

הוא קרא לכוכבים ושוחח עם החמה.

הוא הקשיב לסיפורי העצים הזקנים ונתן למים צורה.

הוא הכיר כל חיה וצמח, כל צליל של רוח בגבעות.

הוא אשר גילה את השבילים שבין הרקיעים והארצות.

הוא ירד אל יושבי החופים ונתן להם את שם הים והנחלים.

הוא גילה את סוד אדוני הרוחות לממשלת היושבים בהרים.

הוא קרא לבני המדבר להכיר צורת השדים הרוקדים.

הוא לימד שפת חיות ועופות לנוודים שבמרחבים.

 

מתנות רבות הביא לכל שבט ועם.

ללמדם דרכי הבורא, לתקן פגם האדם.

וכמו שאמרנו וסופר זה רבות.

ממלכתו עלתה מעלה באחדות בין הבריות

 

אך בארצות אחרות, בקצה כל צבע או צליל.

רחשו בני קין, משוטטים בעולם ללא גיל.

וכמו אדונם הראשון – נחש עקלתון, נחש תנינעור.

באו אל בני האדם בחלומות ובצליל מזמור.

 

ואיתם לילי"ת מרקדת, לקחת את האור לבלי שוב.

היא האישה לאדם השחור, היא הגן העזוב.

פנים ומסכות, קליפות ריקות של אנשים ונשים.

אלו הם ילדי החשיכה – רוחות, מזיקים ושדים.

 

הו אז אל מולם עלה חנוך, החכם באדם.

דיבר אל השמיים, אל העצים ואל הים.

הוא קרא לבני האדם, פותח שערים נשכחים.

הוא הוליך את עמו בשבילים שבין הכוכבים.

וכך פרצה המלחמה העתיקה מראשית הזמנים.

בין חומר לרוח, בין גוף ואורות רחוקים.

 

וכל עוד חנוך התהלך על פני האדמה.

הלכו אתו בני האדם ונטשו כל רצון רע.

מלאכי עליון ירדו מן הרקיעים.

רוכב החיות, אדון הים, ושומר הסודות הגדולים.

​

אך הגיע היום בו חנוך כבר לא מצא דבר בעולם.

והכל אליו צפוי נגלה כנעלם.

אי שם, בארץ צפון, בקרח הלבן ובאש הכחולה.

עבר הוא בשער האחרון – צועד אל היכלי הגדולה.

והעם אשר אתו בכו בזעקה.

אוי לנו מלכנו מי יראה לנו דרך צדקה.

ואיכה נפנה להכיר לחישת רוחות וגשמים?

ומי יכיר לנו שיחתם של כוכבים רחוקים?

כי הנה הגיע היום בו המלך עלה למשול ברקיעים.

כי שמי בקרבו – כך אמר בורא העולמים.

 

ומן הפתחים המתעתעים, בין חלום לדמיון.

מיד יצאו בני החשיכה בריקוד ולחישת פיתיון.

ושוב התערבבו עם בני האדם להוליכם בדרכי העלטה.

ללחוש להם מידות רוע – לרומם עצמם בתחרות, מחלוקת וגאווה.

כי מי הוא האל הרם אשר יאמר לאדם מעשיו?

הלא לאדם החכמה והתבונה לצוות על אדוני הארץ ובריותיו.

וכה מהר שכחו בני האדם את מלכם, בגאוותם הרחיקו אור צחצחות.

בתאוותם הפכו, ממלכי הארץ, לעבדי הנחש – לשון חלקות.