השיר הראשון שנשמע היה שירו של האדם

הוא היה חדש ונקי – והוא ירד מן ההרים הגבוהים ומאפלת הים

הוא שר על העשבים הנעים ברוח ועל רחש הגלים

הוא שר על חיפושית מתחת לצל העלה, ועל נצנוץ הכוכבים

 

ובין צליל לצליל, בין גוונים משתנים

התעוררו בשקט המשרתים הנסתרים

הנה בא אדון העצים, ולצידו רוכב החיות

והשר הגדול של אש ולהבות

גבירת המים, מתוך טיפות הטל והנחלים

ואותו מושל נעלם החורז צבעים וצלילים

כולם כך הגיעו להאזין למנגינות

לשמוע את סוד הבריאה – את המילים הראשונות

 

והנה מן האדמה עלו פנים זוהרות

מתוך העצים, האש, המים והחיות

פניה של האדמה, של צמיחת הפירות

עלתה בת זוגו של האדם – בצללים ותנועות

לא טוב היות האדם לבדו

האדם אחז בידה של אשת חיקו

כי היא עצם מעצמו ובשר מבשרו

הגיעה אליו מן הבריאה אשר סביבו

 

והאדונים הנכבדים, המושלים והמשרתים

עלו איתם בשירה מן המעמקים

כי האדם שר שיר על האורות הרחוקים

הוא נתן צבע ומקום לכל אחד מן הברואים

ועד היום ניתן לראות את צורתם בשחקים

קווים ומנגינה, אותיות ומספרים

 

אך בתחתית התהום, במקום בו נושקים מים לעפר

הציץ האדם השחור, בור חשוך ומנוכר

הוא הביט באישה – הפורחת ועולה

יוצאת מתוך האדמה, מתוך ממלכתו האפילה

כי היא הייתה אם כל חי – כוללת כולם

מן הגבוהים שבמרומים ועד השפל שבעולם

והנחש שבצללים, אותו אדם שחור,  נחש עקלתון

רצה לכסות כל בריאה – לכבות את אורם העליון

  

בערמה ולחישות עלה הנחש עם חווה, כחלק מן הכלל

בין אור לחושך בין מים לעפר

וכאשר ידע אותה האדם גנב הנחש את אורו

בזז את סוד האותיות וטמן בה את זרעו

נפלו האדם ואשתו ואורם כך גווע

ומן האיחוד הקצר יצאו נשמות חדשות באהבה

והנה הסיפור כבר ידוע לכל, על אותם אחים תאומים

האחד נקי ומאיר, בן אדם הראשון, שוכן מרומים

והאחר מלא קנאה וכעס, מן החומר העכור נולד

וכמו אביו האפל כיבה את אור האדם לעד

 

וכך נזרק מן ארץ החיים אל ארצות נשכחות

אל ארץ נשייה, מישורי העצב והתלאות

שם דבר לא צומח, וזיכרונות נאבדים

שם נשאר, זקן ועצוב בממלכתו, ובניו רוקדים לצלילים נעלמים

ועד עצם היום הזה משקיפים הם אל בני האור אשר על פני האדמה

צמאים לאותו אור אשר מהם נאבד – בני קין, בני הנחש, בני העלטה