האזן, קורא יקר, לסיפור הכתוב בספרים נשכחים.

נעלם ומופיע בין אמונות עתיקות ועמים זרים.

זה הוא סיפור על אהבת אמת וכוחה של הנשמה.

זה הוא סיפורם של הבתולה ושומר האפילה.

 

אי-שם בארצות מופלאות יותר מכל דמיון ומחשבה.

כאשר כוחם של בני האדם גבר על כל שר וממשלה.

להם נשמעו מלאכי מרום ורוחות השממה.

אך לב האדם נשאר שחור ולא ידע שבעה.

 

את נשמתם הסתירו תחת עליצות הרגע וכח השררה.

עם בני קין רקדו תחת השמיים הריקים מכל ברכה.

כך כיסו את אור השמש ואל תהום שקעה הלבנה בדממה.

והארץ זועקת בקול נורא כי האדם אין לעבוד את האדמה.

 

והנה ירדו בני האלוהים מן הארצות הרחוקות.

והם אדוני תיקון החומר וקיום העולם.

הלא להם המלוכה בדרכי הגוף והרגשות.

הם אשר רצו לתקן את עוון פגם האדם.

 

אך בממלכת האדמה כבר אין מגע טהור ולא יד אדם.

שם מתהלכות בנות נעמה והנחש, בני כלאיים בשר ודם.

ולא יכלו השרים הגדולים לתקן צואת הארץ ושבילי השכחה.

מיד נשכחה מהם כל בינה ודעת על כוחה של הנשמה.

כי קליפות חמדו בני קין - כמו בארצם העזובה.

במעטה שחוק וקלות הדעת לקחו כל ניצוץ ואור מן הארץ האהובה.

 

והמלאכים אשר נכנסו בקליפות היו לגיבורי העם, עושי פלאות.

מאדוני התיקון נהפכו לשרי הכזבים, הגאווה והתאוות.

לקחו מכל אשר תחפוץ ידם, בחמס ובהרג ובביזיון דמות היוצר.

ובתוך המוות והמחלה היללו אותם בני האדם יותר ויותר.

ובא היום בו שמחזאי, השר הגדול, חמד לו אחת מאותם אשר נשארו טהורות.

כי רצה בת אדם זכה ונאה, ולא אחת מאותן הקליפות.

אך היא  - איסטהר – לא אבתה לבקשותיו.

כי לא רצתה לערבב דמה עם דם נחש ומשרתיו.

 

אז קרא אליה הענק בקול נורא – הישמעי לי בת אדם, מן העפר קרוצה.

והיא אליו השיבה ללא פחד ומורא – כי הגוף עוד יעלם אך לא כך כוחה של הנשמה.

והיה אם תאמר לי סוד שמות עתיקים, אותם אותיות אשר שר ראשון המלכים.

רק אז אוכל להעניק את אותה האהבה אשר תבקש.

כי אז אהיה ראויה לך שר גדול - יציר רוח ואש.

 

והוא, אותו אחד אשר נפל ממרומים.

בעיוורונו פתח את פיו וגילה סודות קדומים.

והבתולה – בשמעה את הסוד – מיד קראה בקול נעים.

ואל הרקיע נעלמה כמו אותו מלך קדום, אדון המלכים.

 

צעק הנפיל באבל מראש ארמונו - הכיצד חמקה מבין ידיו אהובת ליבו?

ומה לי בעולם כה שפל ומוכתם? הכיצד שכחנו אבינו? אור גנוז קדוש ונעלם?

הביט סביבו החוטא בצער ותדהמה, והנה אל מולו עולה דמות לבנה.

מי הוא זה? שאל הענק באימה – מי אשר בא אל ביתי בדממה.

אני אדונך – אמר האיש לבוש הבדים, אני הוא חנוך המלך המושל במלאכים.

כי צערך לא נאבד לחינם – כעת אתה אדון החרטה על פשעי העולם.

וחברך, עזעזאל, אשר יושב בצללים – לעד יהיה שר הרצונות הטמאים.

 

וכך הגיע היום, ויתעצב הבורא על ליבו – הלא היא בתו האדמה.

כי היא לב העולם, היא הגן הקדוש ממנו צמחה כל ברייה.

כי השערים נסתתמו ואין שום שביל לאורות אצילים.

וכה אמר - אמחה את אשר בראתי - בעוונותיהם הרבים.

ורק נח החכם נשאר, הוא איש האדמה, ממשיך מורשת חנוך ובניו.

צדיק יסוד עולם - האחרון משומרי שערי הגן ושביליו.

 

ומה על הנפיל - שמחזאי אשר התחרט על מעשיו?

תלה עצמו בין ארץ לשמיים – הוא המחבר בין אדם לאלוהיו.

ומדי שנה בשנה רוקד עם בחירת ליבו בחודש הרחמים והסליחות.

הוא חודש אלול בו עולה הבתולה אל אהובה – אדון האנחות